חוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965, נחקק בשנת 1965 במטרה להחליף את פקודת בניין הערים המנדטורית שנחקקה אי שם בשנת 1936, פקודה זו היוותה את דין מוקדם שקבע את חובת קבלת רישיון והיתר לביצוע פעולות במקרקעין.
חוק המסדיר את פעולות מוסדות התכנון בישראל, החל מהרמה הארצית ועד לרמה המקומית, ועדות הערר, ניהול תכניות המתאר (ארצית, מקומית ומחוזית),שימור אתרים, סלילת דרכים, נגישות לבעלי מוגבלויות לבניינים, תהליך הרישוי וכו'.
החוק במהותו עוסק בהליך הפרוצדורלי ואף מטיל אחריות פלילית בגין עבירות בנייה המבוצעות בניגוד להוראותיו.
בנייה שבוצעה ללא היתר או לחלופין ביצוע עבודות בנייה הטעונות היתר בנייה, בסטייה ממנו או בניגוד לתנאיו, פעולות אלו מהוות עבירה פלילית וחושפים את מבצע הפעולה להליכים מנהליים ופליליים לרבות לכתבי אישום שבצידם סנקציות בעלות השלכות כבדות מנשוא.
מטרת החוק
החוק מהווה הכלי הדומיננטי ביותר שבעזרתו מוסדרים השימושים השונים במקרקעין ושבאמצעותו פועל המחוקק להבטיח את שמירת משאב הקרקע.
בבג"צ 16/50 "איגרא רמא" בע"מ נ' מועצת עיריית תל-אביב – יפו, פ"ד ה 229 (1950) דברי הנשיא אגרנט:
"כידוע חתר המחוקק המנדטורי – בחוקקו פקודת בנין ערים 1936 (על כל התיקונים שהוספו לה לאחר מכן) – להגשים מטרות מסוימות הנעוצות בטובת הכלל, כגון: שיפור בריאות הציבור ושמירה על ניקיון הציבור, פיתוח דרכי התחבורה באזורים ידועים, השבחת תנאי המגורים של התושבים, ייפוי השכונות וכו': ואת המגמה הזאת שאף לבצע על חשבון חופש הפרט לפתח את אדמתו הוא כפי רצונו – היינו, על חשבון הזכויות הנובעות מהבעלות הפרטית בנכסים דלא ניידי".
החוק למעשה מסדיר את הזכויות של בעל קרקע ומפרט בדבר השימושים האפשריים בקרקע.